פרק ז'

תלמיד שגלה ורב שגלה

הגמרא במכות (י.) דנה בנאמר בדברים (ד מב): "וְנָס אֶל אַחַת מִן הֶעָרִים הָאֵל וָחָי".

הגמרא מביאה ברייתא הלומדת מפסוק זה, שאם תלמיד גלה, יש להגלות את רבו עמו, כיוון שיש להחיותו בדברי תורה.

ר' יוחנן מוסיף שאף רב שגולה, מגלים את ישיבתו עמו.

הרמב"ם פוסק על פי הברייתא ודברי ר' יוחנן.

מזונותיהם של עבד ואשה נשואה שגלו לעיר מקלט

הגמרא בגיטין (יב.) דנה בשאלה האם רשאי בעל עבד לומר לעבדו הכנעני "עשה עימי ואיני זנך". פירוש, האם רשאי בעל העבד שלא לזון את עבדו, ועדיין לתבוע זכות על כל מעשה ידיו של העבד, או שמא חייב בעל העבד במזונותיו ולכן מחוייב הוא להשאיר ביד העבד מתוך מעשה ידיו, לפחות כמות המספקת כדי מזונותיו.

הגמרא מביאה כראיה את הנאמר בברייתא:

עבד שגלה לערי מקלט אין רבו חייב לזונו ולא עוד אלא שמעשה ידיו לרבו

אבל אשה שגלתה לערי מקלט בעלה חייב במזונותיה,

ואם אמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך רשאי

מכאן נראה לכאורה שאין חובה על האדון לזון את העבד למרות שמעשי ידי העבד ממשיכים להיות שלו. זאת, להבדיל מאשה, שבעלה חייב לזונה, ואם אינו רוצה לזונה, חייב לוותר על הזכות למעשה ידיה^[104].

הרמב"ם ורוב הראשונים פוסקים להלכה שרשאי האדון שלא לזון את העבד כלל וליטול את כל מעשה ידיו. לכן הברייתא הנ"ל מובנת כפשטה, שעל העבד להתפרנס מצדקה בעיר מקלטו.

אמנם, יש לציין, שדעת התוספות (שם ד"ה "שמע מינה"), הרשב"א והטור, שרשאי בעל העבד שלא לזון את עבדו ולקחת את מעשה ידיו, רק שלא בשנת בצורת, אך בשנת בצורת אין הוא רשאי לעשות כך, כיוון שהעבד לא ימצא מי שיזון אותו מהצדקה^[105]. לכן גם בנידון דנן, אם מדובר בשנת בצורת, לדעת ראשונים אלה, חייב האדון להשאיר ביד העבד כדי מזונותיו.

מת קודם שיגלה ומת בעיר המקלט

נאמר בפרשת מסעי

וְלֹא תִקְחוּ כֹפֶר לָנוּס אֶל עִיר מִקְלָטוֹ לָשׁוּב לָשֶׁבֶת בָּאָרֶץ עַד מוֹת הַכֹּהֵן (לה לב)

בגמרא (מכות יא:) לומד אביי מפסוק זה שאם נגמר דינו של ההורג לגלות ומת לפני שהספיק לגלות, מוליכים את עצמותיו לעיר המקלט^[106]. במקביל מובאת ברייתא המלמדת שאם מת הרוצח בעיר המקלט מחזירים את עצמותיו לעירו לאחר מות הכהן הגדול על פי הנאמר וְאַחֲרֵי מוֹת הַכֹּהֵן הַגָּדֹל יָשׁוּב הָרֹצֵחַ אֶל אֶרֶץ אֲחֻזָּתוֹ (שם לח)^[107].

דיירי עיר מקלט היכן נקברים

הגמרא (שם יב.) מחלקת בין דיירי עיר המקלט הלויים, אשר אינם נקברים בעיר המקלט, לבין הרוצח בשגגה, הנקבר (קבורה זמנית, כמבואר לעיל) בעיר המקלט. דין קבורת הלויים נלמד מהפסוק

"וְהָיוּ הֶעָרִים לָהֶם לָשָׁבֶת וּמִגְרְשֵׁיהֶם יִהְיוּ לִבְהֶמְתָּם וְלִרְכֻשָׁם וּלְכֹל חַיָּתָם" (במדבר לה ג)

ממנו למדים שערי המקלט ניתנו ללויים כמקום לחיות בו ולא כמקום קבורה. יוצא מגדר זה הוא הרוצח בשוגג השוהה בעיר המקלט כגולה, בו נאמרה כמה פעמים המילה "שָמה", ממנה למדים שאפילו מת, שם תהיה קבורתו^[108].

ההורג בשגגה בעיר מקלט

המשנה במכות (יב:) עוסקת באדם שהרג בשוגג בתוך עיר מקלט-

הרג באותה העיר גולה משכונה לשכונה ובן לוי גולה מעיר לעיר

כלומר, אם הרוצח שגלה לעיר המקלט רצח שוב בשוגג בעיר מקלטו, גולה משכונה לשכונה בתוך אותה העיר.

לעומתו, בן לוי, הנמנה עם הדיירים הרגילים של עיר המקלט גולה מעיר מקלט זו לעיר מקלט אחרת.

בגמרא מובאת ברייתא הלומדת שבמדבר היו ישראל מגלים למחנה לויה. הברייתא מסיימת-

...מכאן אמרו בן לוי שהרג גולה מפלך לפלך ואם גלה לפלכו פלכו קולטו.

כלומר, בן לוי יכול להיקלט גם בעירו שלו.

רב אחא בריה דרב איקא מוכיח עוד מהפסוק "כִּי בְעִיר מִקְלָטוֹ יֵשֵׁב עַד מוֹת הַכֹּהֵן הַגָּדֹל" (במדבר לה כח), שהכוונה ב"עיר מקלטו" לעיר שכבר קלטה אותו, כלומר, שיכול אדם להיקלט גם בעיר שם הוא יושב משכבר.

רש"י (בזבחים קיז. ד"ה "ואם" ובסוגיית מכות) מסביר שבן לוי ש"פלכו קולטו", הכוונה היא שגולה בתוך עירו משכונה לשכונה, כדרך שאמרה המשנה ברוצח שכבר גלה לעיר מקלט ורצח שם שוב בשגגה. לדברי רש"י, דין זה, בין בבן לוי ובין ברוצח שכבר גלה פעם אחת נלמד מכך שבמדבר היו מגלים למחנה לויה ורק אליו, ומשמע שלוי היה גולה בתוך מחנה לויה ממקום למקום, ושיש אפשרות כזו גם לישראל שכבר גלה. בהתאמה מסביר רש"י על המשנה, שרוצח בשוגג אינו יכול לגלות לעיר מקלט אחרת, כיוון שאסור לו לצאת מעיר המקלט בה רצח מצד ההריגה הראשונה עליה נידון לגלות, וממילא נותרת לו רק האפשרות לגלות באותה עיר משכונה לשכונה.

גם התוספות (זבחים שם ד"ה "עיר") מפרשים שבן לוי שעירו קולטתו, הכוונה שצריך לגלות משכונה לשכונה. אמנם התוספות מתלבטים האם לכתחילה על הלוי לגלות מעיר לעיר, כדברי המשנה, או שנתון הדבר לשיקול דעתו- אם ירצה יגלה משכונה לשכונה באותה עיר ואם ירצה יגלה לעיר אחרת.

שונה היא דרכו של הרמב"ם בהסבר דין "פלכו קולטו". הרמב"ם פוסק שבן לוי שהרג בעירו גולה תמיד לעיר אחרת, ואילו עירו שלו קולטתו רק כשהרג מחוצה לה. בכל אופן בן לוי אינו גולה (בפעם הראשונה שהרג) משכונה לשכונה בתוך אותה העיר^[109].

עיר מקלט שרובה רצחנים ועיר מקלט שאין בה זקנים

נאמר ביהושע (כ, ד) בעניין הפרשת ערי המקלט:

וְנָס אֶל אַחַת מֵהֶעָרִים הָאֵלֶּה וְעָמַד פֶּתַח שַׁעַר הָעִיר וְדִבֶּר בְּאָזְנֵי זִקְנֵי הָעִיר הַהִיא אֶת דְּבָרָיו וְאָסְפוּ אֹתוֹ הָעִירָה אֲלֵיהֶם וְנָתְנוּ לוֹ מָקוֹם וְיָשַׁב עִמָּם

בגמרא (מכות י:) נלמדו ממקרא זה שתי הלכות-

אם עיר המקלט רובה רוצחים, כלומר אנשים שגלו אליה לאחר שרצחו בשוגג, אינה קולטת. דין זה נלמד מהנאמר "ודבר באזני זקני העיר ההיא את דבריו", ומכאן נדרש- "ולא שיושוו דבריהם לדבריו"^[110].

אם אין זקנים (כלומר תלמידי חכמים) באותה עיר, נחשב הדבר לחיסרון. האמוראים חלקו האם דבר זה מעכבה מלקלוט.

הרמב"ם פוסק כדברי האומר שאם אין זקנים בעיר הרי זה מעכבה מלקלוט.

רוצח שגלה לעיר מקלט ורצו אנשי העיר לכבדו

המשנה (יב:) דורשת את הנאמר "וְזֶה דְּבַר הָרֹצֵחַ אֲשֶׁר יָנוּס שָׁמָּה" (דברים יט ד) במובן של דיבור שצריך לדבר הרוצח, ופוסקת שאם רוצים אנשי העיר לכבד אותו בדבר מה, עליו להזכיר ולומר להם שהוא רוצח, ואם הם בכל זאת מפצירים בו מותר לו לקבל את אותו כבוד^[111].

הגולה אינו יוצא לעולם

המשנה (מכות יא:) לומדת מהפסוק "אֲשֶׁר נָס שָׁמָּה" (במדבר לה כה), שהרוצח אינו יוצא מעיר המקלט אפילו עבור הצלת נפשות ואפילו של רבים.

דין זה דורש ביאור, שהרי מצוות חמורות מיציאת עיר המקלט נדחות מפני פיקוח נפש. על רקע זה מסביר המשך חכמה (במדבר לה), שבעצם יציאתו של הרוצח יש חשש נפשות וזאת משתי פנים- האחד שיהרגנו גואל הדם, והשנית, שאפילו אם יתקן המלך שזמנית אין להרוג את הרוצח, יש גם סכנה לכהן מצד הרוצח שישתדל להביא למיתתו.

חזרת הרוצח לאחר מות הכהן הגדול

הפסוקים בפרשת הרוצח בספר במדבר (פרק לה) מדגישים כמה פעמים שחזרת הרוצח מגלותו מתרחשת רק לאחר מות הכהן הגדול:

(כה) וְהִצִּילוּ הָעֵדָה אֶת הָרֹצֵחַ מִיַּד גֹּאֵל הַדָּם וְהֵשִׁיבוּ אֹתוֹ הָעֵדָה אֶל עִיר מִקְלָטוֹ אֲשֶׁר נָס שָׁמָּה וְיָשַׁב בָּהּ עַד מוֹת הַכֹּהֵן הַגָּדֹל אֲשֶׁר מָשַׁח אֹתוֹ בְּשֶׁמֶן הַקֹּדֶשׁ:

(כח) כִּי בְעִיר מִקְלָטוֹ יֵשֵׁב עַד מוֹת הַכֹּהֵן הַגָּדֹל וְאַחֲרֵי מוֹת הַכֹּהֵן הַגָּדֹל יָשׁוּב הָרֹצֵחַ אֶל אֶרֶץ אֲחֻזָּתוֹ:

(לב) וְלֹא תִקְחוּ כֹפֶר לָנוּס אֶל עִיר מִקְלָטוֹ לָשׁוּב לָשֶׁבֶת בָּאָרֶץ עַד מוֹת הַכֹּהֵן:

רש"י שם מביא שני הסברים אפשריים לטעם דין זה-

שהכהן הגדול בא להשרות שכינה בישראל ולהאריך ימיהם, ואין ראוי שרוצח שקיצר חיי חברו ישהה במחיצתו של הכהן הגדול. לפי טעם זה, חלק מטעם הרחקתו של הרוצח הוא משום שאין ראוי שיהיה במחיצתו של הכהן הגדול, ולכן עם מות הכהן הגדול בטל טעם ההרחקה ויכול הרוצח לשוב למקומו.

רק עם מות הכהן הגדול מתכפר העוון לחלוטין, שכן גם בכהן הגדול תלויה אשמה, שהיה לכהן הגדול להתפלל שתקלה שכזו לא תקרה בימי חייו ולא התפלל.

מיתת איזה כהן גדול מחזירה את הרוצח מעיר המקלט

הכהן הגדול מתייחד להיות שכזה על ידי לבישת שמונת הבגדים, ומימי משה עד ימי יאשיהו, גם על ידי משיחתו בשמן המשחה^[112]. כמו כן קיים דין שאם מונה מסיבה כלשהי כהן גדול חליפי, הגדרת כהן גדול אינה פוסקת ממנו, אף שהכהן הגדול הרגיל חזר לתפקידו, כיוון שמעלים בקודש ואין מורידים^[113].

המשנה (מכות יא.) פוסקת שבין כהן משוח, ובין כהן שהוא רק מרובה בגדים, בין כהן עובד ובין כהן שעבר מעבודתו, מיתת כל אחד מאלה גוררת את יציאתו של הרוצח מעיר המקלט. לשיטת ר' יהודה, אף מיתת כהן משוח מלחמה, הנמשח בכדי לדבר מול העם לפני יציאה למלחמה, גורמת ליציאתו של הרוצח מעיר המקלט.

הגמרא מסבירה שחכמים למדו את דבריהם מכך שנאמר שלוש פעמים בדיני הרוצח שבפרשת מסעי "הכהן הגדול". פעם נוספת נאמר "עד מות הכהן", ממנה לומד ר' יהודה את דינו, וחכמים אינם למדים מכאן מכיוון שלא נאמר "הגדול".

נחסר או התחלף הכהן הגדול במהלך דינו של הרוצח

אומרת המשנה (מכות יא:):

משנגמר דינו מת כהן גדול- הרי זה אינו גולה

אם עד שלא נגמר דינו מת כהן גדול ומינו אחר תחתיו ולאחר מכן נגמר דינו חוזר במיתתו של שני

נגמר דינו בלא כהן גדול וההורג כהן גדול וכהן גדול שהרג אינו יוצא משם לעולם

כלומר, אם נגמר דינו לגלות, ולא הספיק לגלות עד שמת הכהן הגדול, הרי זה אינו גולה וכאילו גלה וכבר חזר. לעומת זה, אם מת הכהן הגדול לפני גמר הדין, ומינו אחר, חוזר מעיר המקלט רק לאחר מות הכהן הגדול השני. אם בזמן גמר הדין כלל לא היה כהן גדול, אינו חוזר לעולם.

בגמרא (שם) מסביר אביי, שדין הרישא, שאם נגמר דינו ולא הספיק לגלות עד שמת הכהן הגדול אינו גולה, נלמד מקל וחומר- מה מי שכבר הספיק לגלות יוצא במיתת כהן, זה שעוד לא הספיק לגלות כל שכן שיצא במיתת הכהן. הגמרא מסבירה שקל וחומר זה מתבסס על ההנחה שמה שמכפר אינו הישיבה בעיר המקלט (שמצד זה סברה טובה יותר שיצא זה שכבר ישב שם מאשר זה שלפנינו, שעוד לא ישב שם) אלא מיתת הכהן הגדול^[114].

בהסבר דין המציעתא, שהכהן שמיתתו קובעת הוא זה שכיהן בשעת גמר הדין, מסביר רב כהנא שהדבר נלמד מהפסוק "עַד מוֹת הַכֹּהֵן הַגָּדֹל אֲשֶׁר מָשַׁח אֹתוֹ בְּשֶׁמֶן הַקֹּדֶשׁ" והכוונה "אשר משח אותו" היא "שנמשח בימיו (של הרוצח)" ומסביר רש"י שהכוונה שנמשח הכהן לאחר שזה רצח^[115]. הגמרא אומרת שלמרות שכהן זה כיהן רק בשעת גמר הדין, עדיין מוטלת עליו אשמה מסויימת בכך שלא התפלל שיגמר דינו של הרוצח לזכות ולא לחובה.

בסיפא מחדשת המשנה שלושה מקרים בהם הרוצח אינו יוצא מעיר מקלטו לעולם והם, אם לא היה כהן גדול בשעת גמר דין, או אם הרג את הכהן הגדול או כהן גדול שהרג. רש"י בסנהדרין (יח:) כותב שכל הדינים האלה, דין אחד הם. כלומר, במקרים של כהן גדול שהרג או של ההורג כהן גדול, מדובר באופן בו בשעת גמר הדין עדיין לא היה אף כהן גדול כיוון שלא מינו אחר תחתיו, ולכן אלו דוגמאות של הדין של חוסר בכהן גדול בשעת גמר דין, ואין בהן חידוש מיוחד. כך גם משמע מלשון הרמב"ם שלפנינו.

לעומתם מפרש הריטב"א, שכהן גדול שהרג או ההורג כהן גדול אינם יוצאים לעולם אפילו אם בשעת גמר דינם כבר מונה כהן גדול אחר. הריטב"א מסביר שאפשר וטעם הדין הוא מפאת חומרת המקרים הנ"ל.

במקרה בו לאחר גמר דינו של הרוצח התברר שהכהן הגדול הוא חלל (בן גרושה או חלוצה) ופסול לכהונה, חלקו האמוראים. רבי אמי סובר שמשול הדבר כאילו מת הכהן הגדול לאחר גמר דין, ולכן אין הרוצח גולה. רבי יצחק נפחא חולק וסובר שבמקרה זה מתברר למפרע שאין כלל כהן בשעת גמר הדין, ולכן גולה ואינו יוצא לעולם. הרמב"ם פסק כדעה השניה.

דין הרוצח לאחר ששב לעירו

נאמר בעבד עברי היוצא לחירות:

וְיָצָא מֵעִמָּךְ הוּא וּבָנָיו עִמּוֹ וְשָׁב אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ וְאֶל אֲחֻזַּת אֲבֹתָיו יָשׁוּב (ויקרא כה מא)

וחלקו בזה התנאים (מכות יג.)-

רבי יהודה לומד מהפסוק ש"למשפחתו הוא שב ואינו שב למה שהחזיקו אבותיו". כלומר, אינו חוזר לשררה שהיתה משפחתו נוהגת בה^[116].

לעומתו מפרש רבי מאיר ש"ואל אחוזת אבותיו" הכוונה שהוא יהיה כאבותיו, כלומר שחוזר לשררה שהיתה נוהגת במשפחתו.

במקביל נאמר גם ברוצח בשוגג הגולה:

וְאַחֲרֵי מוֹת הַכֹּהֵן הַגָּדֹל יָשׁוּב הָרֹצֵחַ אֶל אֶרֶץ אֲחֻזָּתוֹ (במדבר לה כח)

וגם כאן חלקו רבי יהודה ורבי מאיר באותה מחלוקת^[117].

הרמב"ם פוסק כרבי יהודה (גם לעניין עבד עברי).

חייבי מיתה שוגגים אינם גולים

אומר הספרי (פרשת מסעי סוף פיסקא קנט):

ונס שמה רוצח, שומע אני כל רוצח במשמע? תלמוד לומר מכה נפש בשגגה.

אי מכה נפש שומע אני אף מכה אביו ואמו במשמע? תלמוד לומר רוצח מכה נפש, לא אמרתי אלא רוצח מכה נפש, יצא המכה אביו ואמו שאינו גולה.

כלומר, למרות שנאמר שהגולה הוא "מכה נפש בשגגה", אין הכוונה למכה אביו ואמו בשגגה, כיוון שנאמר גם שמדובר ב"רוצח".